<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושה — שבועות</h1>
<h2>דף מט.</h2>
[שבועות ל"ג ע"ב] שאני כהן וכו'. פטורין. שאין הכתוב מדבר אלא בכפירת ממון. דייקינן בגמרא טעמא דאיש פלוני כהן הא אמר מנה לפלוני ביד פלוני חייבין ואמאי והתנן [ל"ה ע"א] עד שישמעו מפי התובע ואמר [שמואל] בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבי אדרכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן. איכא למידק וללישנא קמא דנהרדעי דאמרי' לא כתבינן כלל, נימא תהוי תיובתא דההוא לישנא. ויש לומר משכחת לה בפקדון, דכי אמרינן בלישנא קמא לא כתבי אדרכתא כלל ה"מ במטלטלי דגנבה או דגזילה או דהלואה, אבל במטלטלי דפקדון דאיתנהו בעין ודאי כתבינן, דהא תלמוד טעמיהו משום דר' יוחנן [ב"ק ע' ע"א] דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, והא טעמא ליתא בפקדון דודאי יכול להקדיש כדאמרי' התם כגון שהקדישוהו בעלים בבית שומר, ואמרינן בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ח ע"א] ההוא גברא דאיתי קרי לפום נהרא אתו כולי עלמא חטפו חדא מינייהו קם אקדשינהו וקדישי כיון דלאו לגזילה איכוני דהוו להו פקדון, אלמא יכול להקדיש וכדכת' רבינו בפ' שנים אוחזין, הילכך יכול להרשות אף ליתנו במתנה לכל מי שירצה, וליכא מאן דפליג והילכך משכחת לה להא במנה ביד איש פלוני פקדון ביד איש פלוני שחייבין בבא בהרשאה, וכי פליגי במלוה או בגזילה פליגי, ואפ"ה קיי"ל כלישנא בתרא דכל היכא דלא כפריה מצי מרשה, ואע"ג דלא קני קנין גמור, דהא קיי"ל כר' יוחנן, שליח ומורשה מיהא [הוי] תדע דהא אמרינן טעמא דלא כתבי' אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשקר, הא לאו הכי כתבינן ואע"ג דלא מצי להקדיש ולא ליתן במתנה, שהכופר בפקדון כל זמן שהוא עומד בכפירתו אין הלה יכול להקדיש, ואפילו יכול להוציאו בדיינין, כדאמרינן התם בפרק שנים אוחזין [ב"מ ז' ע"ב], אלא ש"מ אף בגנבה ובגזילה והלואה מצי מרשה, דקיי"ל כלישנא בתרא דנהרדעי ולא מפקא מדר' יוחנן. ויש מביאים ראיה מהא דאמרי' בפרק (הנושא) [מי שהיה נשוי (כתובות צ"ה ע"א)] גבי הנהו שטרי דהלואה מאי תקנתיה, ליכתבו הרשאה להדדי אלמא מצי מרשה במלוה, וכן במסכת ערכין גבי שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך שלשים אם לכהן אחד נתנו יחזיר לבעלים, ואם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא, ומאי שנא שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי ליה לגבי האי ומדחי ליה, בחד נמי אזיל האי ולידחייה אזיל האי ולידחייה, אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעאי וכו', ואיכא למידחי הך ראיה, דהתם פקדון הוא משום דשמואל דאמר [בכורות מ"ט ע"א] פדה בנו בתוך ל' יום ונתאכלו המעות אין בנו פדוי, גם הראיה הראשונה אין ללמוד ממנה אלא למלוה בשטר שאדם יכול להקנותה בכתיבה ומסירה, הא במלוה על פה אין לנו ראיה אלא ממה שפרשנו למעלה, ושמעתין נמי דייקי' דקתני [ש]איש פלוני כהן, טעמא דאיש פלוני כהן דלא תביעת ממון הוא, הא מנה לפלוני בידי אפילו בכל מלוה נמי יכול הוא לתובעו, ומשום הכי נמי דיקי' לן לישנא בתרא דנהרדעי, וללישנא קמא לא דייקי' הכי. וכן דעת רבי' הגדול ז"ל לפי מה שכתב בתשובותיו [סימן קכ"ג]. ויש לדקדק עליו, שהוא כתב בתשובותיו לא תימא כפריה ולא כפריה על הכתיבה הוא חוזר, אבל אי כפריה לאחר כתיבה מפקי' בההיא אורכתא אלא לא דנינן כל עיקר כיון שכפר וא"כ בכאן היאך מתחייבין העדים אם בשחייב מודה עדות למה לי, אי בשאין חייב מודה הא בטילא ההיא אורכתא משעת כפירה ולא יתחייבו עדים, ולא מצינן לאוקמה נמי בשכפר מקצת והודה במקצת, דבהא נמי כתב הרב ז"ל באותה תשובה דבטלה ליה הרשאה ואין לו להשביעו על מה שכפר, ולא עוד אלא מה שהודה אין נותן לו, משום דא"ל הנתבע אורכתא זו כיון שכפרתי במקצת בטילה, ואפילו מה שהודיתי איני נותן לך דלאו בעל דברים דידי את. ויש לומר דאם השביע על העדים קודם שיתבענו לבעל דינו וכפרו ואח"כ הודה חייבין, דעד כאן לא מספק' לן בפ' הפקדון [ל"ז ע"א] אלא בממון שיש עליו עדים, דכפירת דברים דהא קיימי הני, אבל במשביע עדים כל זמן שלא הודה הלה חייבין דעביד איניש דכפר. ענ"ל [עוד נראה לי] דכי אמרי' לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפירה, ה"מ היכא דליכא עדים, אבל איכא עדים וראה אע"פ שהלה כופר, א"נ לא ראה והלה טוען לא היו דברים מעולם, וכ"ש בממון שיש עליו שטר כיון שעל פי עדים יתחייב באותו ממון, לא מבטלה ההיא [אורכתא] משום דלא מיחזי כשקר' דהא איכא עדים דקושטא קאמר, אבל היכא דליכא עדים לא מצי (לאשתבועי) [לאשבועיה] ולא לאישתעויי דינא אחרינא בהדיה משום דאורכתא פסולה דמחזי כשקר', הילכך הכא משום הכי מחייבי סהדי דאי אתו ומסהדי אורכתא שרירא וקיימא ומפיק ממונא והשתא משום דכפרו ולא מצי לאפוקי לממונא ולא לאישתעויי נמי דינא בהדיה כלל ומפסיד, הלכך מחייבי עדים, כך נ"ל [לפי דעת רבינו הגדול ז"ל וכן נראין דברי הרב רבי משה ז"ל שאמר בשם הגאונים ז"ל]. וללישנא קמא דנהרדעי מתוקמא מתני' בפקדון ולא כפריה בעידנא דאורכיה וההיא שעתא יכול להקדיש הוה, וכי כפריה בתר הכי למורשה הוא דכפר ומיחייבי עדים. עוד אני אומר, שלא אמרו דברים הללו אלא במלוה או במטלטלי דגניבה וגזילה, אבל בפקדון אם הקנה לו בקנין גמור כדין מתנה אע"ג דכתיב ביה כל דמתענית מן דינא עלי ושאר לישנא דאורכתא דשלוחא שויה, אי כפר האיך מצי לאשבועי משום דמקבל מתנה הוא [ובעל דברים דידיה הוא, ואע"פ שאינו יכול לעכבם לעצמו, דקי"ל שלוחא שויה לגביה האיך מיהא מקבל מתנה הוי]. ומפיק ליה מינה בעל כורחיה כדין קונה שטר חוב מחבירו, שכיון שקנאו בכתיבה ומסירה (קופה) כופה את הלוה לפרעו, כדמוכח בהדיא בפ' האשה (בתרא) [שלום] ביבמות [קט"ז ע"ב] ובפ' גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א]. מיסוד הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
[שבועות ל"ח ע"ב] שבועת הדיינים. שהדיינים משביעים על ידי הודאה מקצת הטענה, שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה [שמות כ"ב], וכתב (בשבועת הדיינים שהדיינים) עליה ונקרב בעל הבית אל הא-להים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, [שם] דהיינו שבועה. הטענה. שהשבועה באה על ידה לא תהא פחותה משתי כסף. פי' שתי מעין משש מעה כסף שבדינר (סדי) [צורי], והכי איתא בירושלמי, תני הטענה ב"ש אומרים מעה כסף וב"ה אומרים שתי מעה כסף, ומפרש התם טעמא דב"ה דכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו, אם ללמד שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה [כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה], אלא [מיכן] שיש כאן יתר מכסף כמה הוא שתי מעין או כסף בפרוטה יתר מכסף ב' פרוטות סוף מטבע כסף מעה, פי' שאין מטבע כסף פחות ממעה, והוא מוזכר בתורה [שמות ל'] גרה אין בתורה פחות ממנו, ותהא מעה או כלים, מה (כסף שוים) [כלים שנים] אף כסף (שוים) [שנים]. והפרוטה, כתבו ר"ח והרב אלפסי ז"ל [קדושין ו' ע"א מדפיו] שהוא חצי חבה, ותניא במסכת קדושין [י"ב ע"א] קצ"ב פרוטות יש בדינר, נמצאו בשתי מעין ס"ד פרוטות שהן ל"ב חבות שהם משקל ל"ב שעורות של כסף נקי, נמצא שאינו חייב שבועת מודה במקצת עד שיכפור בל"ב שעורות של כסף ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה.
[שבועות ל"ח ע"ב] וההודאה. שמחייבתו לישבע, לא תהא פחותה מפרוטה, ובגמרא [ל"ט ע"ב] פליגי רב ושמואל (בפרק זה) [בפרוטה זו]. ואם אין הודאה ממין הטענה פטור. כיצד שתי כסף יש לי בידך, רב אמר [שם] כפירת הטענה שתי כסף, מפרש בגמרא להאי מתני' הכי, שתי כסף יש לי בידך כל מי שאומר שתי כסף יש לי בידך, או מנה לי בידך ר"ל שוה שתי כסף, והוא מודה לו בפרוטה שוה פרוטה, והלכך ממין הטענה מודה לו ואפילו הכי פטור, דבעי כפירת שתי כסף, והכא ליכא כפירת שתי כסף, שהרי אין הטענה כי אם שתי כסף ומאלו מודה לו, וכיון דליכא כפירה שתי כסף (ומאלו מודה לו וכיון דליכא כפירה שתי כסף) פטור. ושמואל מפרש מתני' בדוקא קאתני, דוקא שתי כסף והוא אומר אין לך בידי אלא פרוטה של נחשת פטור, דאינו ממין הטענה, דמה שטענו לו לא הודה לו (ומה שטענו לא הודה לו) שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת. מנה לי בידך אין לך בידי פטור. שהרי אין כאן הודאה.
[רי"ף מב"מ ג' ע"א] גמ'. וישבע על השאר. כדין מודה במקצת הטענה שאמרה תורה ישבע, כדילפינן במכילתין [ל"ט ע"ב] מכי הוא זה, אע"ג דזה לא הודה הרי יש עדים על מקצתו, ולא תהא הודאת פיו, שמחייבו על השאר שבועה, גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר, מה עד אחד שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה, ואע"פ שהוחזק כפרן לאותן חמשים, למה שכפר הוא שהוחזק כפרן שאין נאמן לומר שוב פרעתי אלא בעדים, אבל על השאר לא הוחזק כפרן ואינו חשוד בכך לא על ממון ולא על שבועה, הילכך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ואע"פ דמזומנין בידו לתת לו, לאו כמאן דנקיט להו דמי, ואכתי מקרי מודה מקצת דהא הוא תובעו מנה ולא ניחא דעתיה עד דנקיט להו והוא כפרו בחמשים ומודה ליה בחמשים ונותן לו, ובנתינתו הוא מעיז פניו על החמשים אחרים, כדאמרינן במודה מקצת דבהודאות החמשים מעיז פניו על החמשים אחרים הכופרים, ולהכי רמו רבנן עליה שבועה. רב ששת אמר הילך פטור. דכיון שמזומנין בידו לתת לו, כמאן דנקיט להו דאמי, ועקר טענתו אינה באה אלא על החמשים אחרים והוא תבעו בחמשים והוא כופר אותם, והוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור, דלא הודה מטענתו, וטעמא דרב ששת דלעולם אין אדם מעיז פניו לכפור את הכל, וכיון דמזומן לפרוע אלו אם איתא דכפר לו החמשים ומשקר בהם לא היה כופרם אלא יודה במקצת מהם.
[שבועות ל"ט ע"ב] פיסקא. הטענה שתי כסף. כפירת הטענה שתי כסף. טענה דתנן אמתני' לאו אתחלת טענה קאי, אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת פרוטה בעינן שתהא שתי כסף. ושמואל אמר הטענה עצמה שתי כסף. שהוא יטעון לו שתי כסף והוא כופר לו פרוטה והשאר מודה. ואפילו לא כפר בו אלא בפרוטה, אבל פחות מפרוטה לא הוי כפירה. או לא הודה לו אלא בפרוטה. והשאר כופר, דפחות משוה פרוטה לא הוי הודאה. בגמ' פריך לשמואל ממתני' דתנן שתי כסף יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא פרוטה פטור. וקשיא לשמואל, ומשני מי סברת שוה קאתני דוקא קאתני, ומה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. פי' מי סברת מי שתובע לחבירו סתם שתי כסף יש לי בידך שרוצה לומר שוה שתי כסף יש לי בידך, ומכל דבר שיודה לו הוי מעין הטענה לא דוקא קאתני (ל)שמי שתובע לחבירו שתי כסף יש לי בידך, ר"ל כסף יש לי בידך משקל שתי מעין, או שתי מעין בעצמן ואינו כתובע שוויין, ע"כ. וכיון דקיי"ל כרב, שמעי' מינה דמאן דתבע לחבריה שתי כסף יש לי בידך הלואה, והלה אומר לא כי אלא [שוה] פרוטה ואפילו אמר אין לך בידי אלא כך וכך חיטים ושעורים שהלוותני, כיון שהודה מקצת הטענה חייב, והוא שיהא בכפירה שתי כסף, אבל אמר שתי כסף יש לי בידך פקדון והלה אומר אין לך בידי אלא פרוטה או חטים ושעורים פטור, שאי איפשר לומר בפקדון שוה קאמר ליה אלא דוקא קא טעין ליה, ובהלואה נמי לא אמרן אלא שתבע שתי כסף או דינר זהב או מעות, שאדם עשוי לשום כל דבר במעות והם נעשים דמים באחר, אבל טענו כך וכך חיטים ושעורים יש לי בידך הלואה והלה אומר אין לך בידי אלא (לכך) [לתך] קטנית פטור, דליכא למימר שוה קאמר ליה, אי נמי בליטרא זהב או כסף לא אמרינן שוה קא טעין ליה, וכן בכל מטבע שאינו יוצא, כגון של מלכים אחרים שאין דרך לשום באותו מטבע ואינו נעשה דמים על אחר דוקא קא טעין ליה, הילכך אי מודה ליה ממין אחר פטור. והוי יודע, דכל היכא דאמרינן פטור מפני שאין ההודאה ממין הטענה, אף מדמי אותו דבר שהוא מודה בו פטור. ואיתא בשלהי המניח את הכד בבבא קמא [ל"ה ע"ב]. שמעינן מן הירושלמי [ה"ג] דמאן דתבע ליה לחבריה דוקא כגון ליטרא זהב ודינר זהב זהוב, ואודי ליה בשוה, כגון דאמר ליה שוה שתי כסף לך בידי, לא אמרינן שוה שתי כסף זהב דוקא קאמר וממין הטענה אודי ליה, אלא (כגון) [כיון] דאיהו טעין דוקא ואיהו אמר שוה הכי אמר אין לך בידי כלום בדוקא, אלא כך התניתי לך ליתן שוה [שתי] כסף באיזה מטבע שיצא כשאר החובות. ומיהו בתובע שוה אע"פ שהודה לו בדבר שהוא דוקא חייב, וכן הדעת נוטה, דהא בכלל תביעה [ו]הודאה, והיינו סופא דמתני' דקאתני פירות יש לך בידי אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב, דהא טענה דפירות דומיא דשוה הוא, דהא כור מכל הפירות טעניה ואיהו אודי ליה בדוקא וחייב.
[שבועות ל"ט ע"ב] בגמרא אמרינן מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. ופי' מה כלים שנים אף כסף שנים, דלהכי כתב רחמנא כלים ללמד על כסף שהוא שוה [שני] כסף, ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. קשיא ליה לרש"י והא אמר שמואל [מ' ע"ב] יצאו כלים למה שהן. ולפי' מחק והגיהה אף כל דבר חשוב, ופיר(ו)ש בר מכלים שהן יצאו למה שהן. יש מפרשין לאפוקי שברי כלים שאינן ראויין למלאכתן ואינן חשובין ככלי, כדאמרינן לענין חליפין [ב"מ מ"ז ע"א] מה נעל דבר מסויים אף כל דבר מסויים, לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז. ובירושלמי [ה"א] מפרש אף כלים דבר חשוב, שיהו חשובין ממון, כלומר ששוים שתי פרוטות, שיהא ההודאה פרוטה וכפירה פרוטה. אבל ראיתי לרב האיי גאון ז"ל בשער השבועות שלו [משפטי שבועות שער א' חלק א'] ולמקצת מחברים שכתבו שטענו שתי מחטין חייב אע"פ שאינן שוות פרוטה וראוי לסמוך על הירושלמי ועוד דאינן שוות פרוטה היאך אפשר, והא אין ב"ד נזקק' לפחות משוה פרוטה, כדאמרינן [ב"מ נ"ה ע"א] ישיבת הדיינין בפרוטה, ולא הוציאו כלים מן הכלל, וכן לענין קדושין ושאר הפרוטות שבמשנה אין הכלים יוצאים למה שהם, ופי' מה כסף חשוב כל מטבע כסף חשוב הוא כיון שהוא יוצא, וכיון שלא הוזכר בכתוב אלא כסף סתם אין לך בו אלא פחות שבמטבעות של כסף.
[שבועות מ' ע"א] חסר מעה פטור. אלמא כפירת שתי כסף בעינן. וכתב הרב ן' מיגש ז"ל הלכתא כרב, דהא תני ר' חייא לסיועיה לרב.
